במשך שלושת השבועות האחרונים בהם נסענו באירלנד לאורכה ולרוחבה, הגענו למסקנה שאין מושג של מפגש מקרי עם יהודים סתם בכך ברחוב. את כל היהודים שפגשנו הכרנו באמצעות רשימה, בשיטת חבר מביא חבר (ליתר דיוק, שולח לחבר) וכדומה.

אבל אתמול משהו 'השתבש'.

היה זה כאשר חיפשנו אחר מקום לינה, משהו במחיר סביר אך עם תנאי לינה סבירים. מוטל אחד לא סיפק את הסחורה המבוקשת וניגשנו אל המוטל הבא. תוך שאנו יוצאים מהמכונית כדי להיכנס אל הלובי, עבר לידינו אדם צעיר שדחף עגלת תינוק. הוא הביט בנו מעט בהיסוס, ולבסוף שאל:

"האם אתם יהודים?"

השבנו בחיוב.

ואז הוא שאל שאלה מאוד לא שגרתית. "האם השם יעטא רובינשטיין הוא שם יהודי?"

קצת הופתענו מהשאלה אבל לא הססנו פעמיים. "זהו שם יהודי למהדרין מן המהדרין" אמרנו לו בחיוך.

ואז הוא החל בסיפורו.

שמו פטריק. כל חייו הוא גדל במשפחה אירית טהורה. הייתה לו ילדות קשה והוא עזב את ביתו בגיל צעיר. רק לפני כמה שנים הוא גילה שהוא למעשה מאומץ, והוא תלה בעובדה זו את ילדותו הקשה. בשנים האחרונות הוא עסק במאמץ לחפש את שורשיו. המחקר שערך הוביל אותו לשני פרטים בלבד: שם אם אמו היה יעטא רובינשטיין ואמו נתנה אותו לאימוץ בלונדון מסיבה לא ידועה. "אך החסר בקשר משפחתי כלשהו קשה עליי מאוד" הוא התוודה.

עמדנו שם במשך דקות ארוכות ואט-אט פטריק התחיל להבין שלמעשה יש לו משפחה ענקית... הוא חלק בלתי נפרד מעם ישראל. הנחנו עמו תפילין, הוא קרא את הפסוק "שמע ישראל" בדמעות ונפרדנו לא לפני שהבטחנו לשמור על קשר.

כשעקבנו אחרי דמותו המתרחקת עם העגלה במורד חשבנו לעצמנו: עבורנו הסיפור מסתיים כאן. עבורו המסע רק מתחיל.

פטריק מניח תפילין