הספקן: אתה אומר שאלוקים ברא אותי בצלמו – אבל אתה מיישם זאת רק לגבי איזה עצמיות עמוקה ומהותית יותר, המשתוקקת רק לטוב ולעשיית טוב. אבל החלק האחר שלי – למעשה, ה"אני" היחיד שאני מכיר באמת – מתנגד לכך. האם זה מה שרוצה אלוקים – שאבלה את חיי במאבק בטבע האמיתי שלי?
המאמין: מדוע צריך זרע להירקב כדי לנבוט ולהניב פרי? מדוע עלינו להניח יסודות כדי לבנות בניין? מדוע עלינו להסתכן באובדן כדי להרוויח? מדוע עלינו לחוות כאב כדי להעריך את השמחה?
הספקן: אתה אומר שככה הם הדברים – שאין התקדמות בלי נסיגה, אין רווח בלי כאב. אך מדוע זה כך?
המאמין: בוא ואספר לך סיפור.
הספקן: תמיד יש לך סיפורים...
המאמין: לרוב, זו הדרך הטובה ביותר להעביר את המסר. אני חושב שהיה זה רבי נחמן מברסלב שאמר, "העולם אומר שסיפורים מרדימים אנשים. אני אומר שבעזרת סיפורים אפשר להעיר אנשים משנתם".
מכל מקום, הנה הסיפור:
אציל עשיר אחד סייר באחוזתו והגיע לאיכר אחד המעמיס חציר בקלשונו. האציל הוקסם מתנועותיהן הזורמות של זרועות האיכר וכתפיו, ומן התנופה מלאת החן של הקלשון באוויר. הוא נהנה מן המחזה הזה כל כך, שעל המקום הוא עשה עיסקה עם האיכר: בעד עשרה רובל ליום, הסכים האיכר לבוא לבית האחוזה ולהציג את טכניקת העמסת החציר בקילשון בסלונו של האציל.
ביום המחרת הגיע האיכר לבית האחוזה כשהוא אך בקושי מסתיר את שמחתו לקראת "עבודתו" החדשה. אחרי שהניף את קלשונו הריק באוויר במשך יותר משעה, לקח את עשרת הרובלים – הרבה יותר משהיה מקבל עבור שבוע של עבודת פרך. אך ביום הבא פחתה התלהבותו. כעבור כמה ימים הודיע לאדונו שהוא עוזב את משרתו החדשה.
אמר האציל לאיכר: "אני לא מבין. מדוע אתה מעדיף לעשות עבודות קשות מחוץ לבית, בקור החורף המקפיא ובחום הקיץ המתיש, כשאתה יכול לבצע משימה כה קלה בביתי הנוח והנעים ולהרוויח פי כמה ממשכורתך הרגילה?"
"אבל אדוני", אמר האיכר, "אני לא רואה את התוצאות".
הספקן: אתה אומר, אם כן, שכדי שהחיים יהיו בעלי משמעות, עליהם לאתגר אותנו: מוכרח להיות משהו שיתנגד למאמצינו, כדי שלא סתם נעשה את התנועות אלא באמת נעשה משהו. אבל מדוע הכרחי שעצם טבענו יאתגר אותנו? מדוע אי אפשר שניוולד עם תמונה ברורה ביחס למי ומה אנו באמת? עדיין יישאר הרבה לשפר ולשנות, חוץ מעצמנו...
המאמין: אני חושב ששאלתך היא גם התשובה. איפה קיים אתגר גדול יותר מזה? אלוקים רצה שנהיה מעורבים במעשה הבריאה שלו בדרך משמעותית באמת, לכן הוא העניק לנו את האתגר הגדול ביותר: את האתגר להתעלות מעל עצמנו. שום דבר שהאדם עשוי ליצור לא יוכל להוות הישג גדול מכך שהוא יברא את עצמו מחדש.
הספקן: החיים כעבודה, העבודה כחיים. אני יודע שאיוב אמר כי "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז), אך האם חשבת פעם שיתכן שיש דרך אחרת לראות את החיים? שבמקום משימה, שליחות, מטרה, אתגר והישגים, מדוע לא החיים כמסיבה? או מוטב, החיים כאחר-צהריים של התבטלות נעימה בשמש..."
המאמין: אמור לי משהו: כמה גמלאים מאושרים אתה מכיר?
