בשטח העיר דנייפרופטרובסק, שם כיהן אבי רבי לוי יצחק שניאורסאהן ברבנות, היו שדות תבואה רבים שהיוו חילק עיקרי מאספקת התבואה במדינה. מטבע הדברים, כאשר התקרב ובא חג הפסח היו נוהרים מכל רחבי המדינה על-מנת לרכוש קמח לאפיית מצות.
לאחר שהממשלה הסובייטית הלאימה את טחינת הקמח היא ידעה היטב כי היהודים לא ירכשו קמח ללא פיקוח רבני מוסמך; היא פנתה איפוא לאבי על-מנת שיעניק הכשר לקמח.
"אעניק לכם את ההכשר המבוקש" השיב אבי, "אך יהיה עליכם למלא אחר דרישות ההלכה: לוודא כי החיטים לא יבואו במגע עם מים, להציב משגיחים שיוודאו כי החיטים והקמח אכן כשרים לפסח ולתת להם חופש פעולה מלא".
"זוהי דרישה אנטי ממשלתית מובהקת"! קראו פקידי הממשל בכעס. "הלא כאשר מערבים מים במהלך טחינת החיטים, כמות הקמח גדלה בצורה משמעותית. טחינת חיטים יבשות תגרום לממשלה הפסד של אלפי רובל! לא יעלה על הדעת שבשל דרישות כשרות שונות הממשלה תפסיד אלפי רובלים"!
אך אבי השיב להם כי חוקת המדינה קובעת שעל כל אדם להתנהג בהתאם למצפונו. "לא אוכל לומר כי הקמח כשר לפסח, שעה שזהו שקר גמור" הטעים.
בסופו של דבר הוא נסע למוסקבה הבירה, שם נפגש עם ראשי השלטון באותם הימים והסביר להם את השקפתו. למרבה הפלא, הם התרצו והורו לכל מנהלי טחנות הקמח שבאוקראינה כי יש לתת יד חופשית למשגיחיו של "שניאורסאהן" ולעזור להם, למרות שהדבר כרוך בהוצאה כספית גבוהה.
כך, באמצעות עמידה נחושה על עקרונות התורה והיהדות, זכו יהודי המדינה לקמח כשר לפסח באישור הממשלה הסובייטית.
הערת העורך: שנים לאחר עמידתו הנחושה של רבי לוי יצחק, הוא נאסר על-ידי הסובייטים באשמת הפצת יהדות ופעילות 'מהפכנית'. הוא נשלח לארץ גזירה בקזחסטן שם התגורר בתנאים לא תנאים. הוא נפטר בכ"ף באב בעיר אלמא-אטא, לאחר שנים של סבל ומסירות נפש להפצת היהדות, התורה והמצוות.
