רבות נאמר על המנטליות הגלותית, על הכניעה שחשים דורות היהודים החיים בתפוצות. אומרים כי היהודים, לאחר שחיו כאזרחים ממדרגה שנייה במשך דורות רבים כל כך במזרח אירופה ובארצות ערב, איבדו את ההערכה העצמית שלהם. סוף סוף, בתקופתנו אנו, יחליף היהודי העצמאי, החזק והגאה את יהודי הגטו הקשיש. מושקה היהודי לא ישתוחח יותר בפני הפריץ שלו, בעל האחוזה האמיד. מעתה ואלך יצעדו היהודים זקופי ראש.
בפרשת השבוע מזכיר משה לאנשיו לא לשכוח לעולם כי היה זה אלוקים שהוציאם ממצרים ושהובילם בשממה לארץ המובטחת. הוא מתאר את השממה במלים "המדבר הגדול והנורא". המדבר שבו עברנו בטרם הגענו לארץ המובטחת מייצג את מצב הגלות. והבעיה היא שמדבר זה עושה עלינו רושם רב. בעינינו הוא "גדול". העולם הגדול והרחב הוא כביר, רב עוצמה ומרשים מדי עבור האדם היהודי, החש המום נוכח עולם זה.
אנו שוכחים כי המנטאליות הגלותית האמיתית אינה מוגבלת למי שחי בגטו של המאה השמונה עשרה. הגלות האמיתית היא הגלות בפנים, הגלות שבתוך ראשנו וליבנו, הגלות הגלומה בהחשבת העולם הלא-יהודי לגדול ורב עוצמה כל כך. כשאנו נותנים משמעות רבה כל כך לעולם החיצון, אזי אנו עדיין חיים במצב של גלות ובדפוסי מחשבה גלותיים, ללא קשר למקום מגורינו הגיאוגרפי.
מרגע שהתחלנו לייחס חשיבות וגדולה לשממה הזו, למדבר הזה, הרי תחושת הערך העצמי שלנו נשחקת אף יותר, ואנו מתחילים להחשיב את המדבר הזה לא רק ל"גדול" אלא גם ל"נורא", ואפילו מבהיל.
אבל מדוע? מה כל כך גדול ונורא בעולם החיצון הזה, במדבר הזה? מדוע מה שהעולם הלא-יהודי חושב מערער אותנו כל כך? מדוע מה שאמצעי התקשורת בעולם אומרים עלינו כל כך מטריד אותנו, כל כך מפריע לנו? מדוע אנו סובלים כל כך מפרי עטו הארסי של צייר קריקטורות?
ישראל החדשה הייתה אמורה להיות שונה. לא עוד חולשה, לא עוד מוגות לב, לא עוד תסמונות העולם הישן. אז מדוע עדיין איכפת לנו מה הם אומרים? אם אנו משוכנעים כי הצדק והמוסר הם עמנו, אזי לא צריך להטריד אותנו מה אחרים אומרים. אם יש להם בעיה עם ישראל המסוגלת להגן על עצמה ולהתייצב ולהלחם את מלחמותיה שלה, אזי זו הבעיה שלהם ולא שלנו. אנחנו נעשה את מה שאנו צריכים לעשות.
מדוע עלי לרחוש כבוד כלפי עולם שאיבד את המצפן המוסרי שלו במידה כה רבה, שהוא מתעלם מטבח עם בדרפור, ושעבורו הארץ ה"בלתי מוסרית" ביותר על פני כדור הארץ היא ישראל, המגנה על האוכלוסייה האזרחית שלה ממתקפות טילים? מדוע עלינו להיבהל מעולם המחייך נוכח טרור הממומן בידי הממשלה, תוך שהוא מגנה אותנו מכל וכל?
מדוע עדיין מכאיב לנו כשאנו שומעים אותם אומרים כי אנו אשמים בתגובות מוגזמות ובשימוש מופרז בכוח? למה אנו סובלים התקפי חרדה בכל פעם שבה האו"ם מגנה אותנו?
התשובה היא, כיוון שהעולם הגדול והרחב הוא המדבר שבו אנו חיים, ושאנו רואים את המדבר הזה כ"גדול ונורא". כל עוד אנו עולם מושחת, צבוע, המצוי בפשיטת רגל מוסרית, עושה עלינו רושם בכלל, אנו נמשיך להתייאש מדעתו השלילית עלינו.
לכן דעו, יהודים, כי אין ממה להתרשם בכלל – שהעולם הזה אינו אלא מדבר, שממה מוסרית. נסיכי חברת המדבר הם קבצני הרוח. האנטישמיות היא עובדת חיים, וככל שנקבל מציאות זו מוקדם יותר, כך נהיה בריאים ושפויים יותר. בהחלט, הילחמו את המלחמה הדיפלומטית, היאבקו בהטיה של אמצעי התקשורת, אך אל תתרגזו אם לא תצליחו להסב את דעת הקהל לטובתכם.
זיכרו כי הצעד הראשון בעזיבת הגלות הוא להפסיק להתרשם ממנה. כדי לגאול את ארצנו ואת עמנו, עלינו ראשית לגאול את נשמותינו שלנו ואת כבודנו העצמי. מי ייתן ומעולם לא נשכח היכן מצוי כוחנו האמיתי. מי ייתן ונזכור מי הוציאנו ממצרים והובילנו במדבר, ומי באמת מלך המלכים הגדול והנורא. או אז נוכל לצעוד זקופי ראש וגאים לנצח נצחים.
