מתוך האתר ChabadHungary.com

בודפוסט

פוסט שבועי פרשת מטות מסעי - הרב שמואל רסקין

 חינם יקר


הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה אוהב כל יהודי, והקפיד בכל מאודו, בין היתר, לקיים מצות ביקור חולים. פעם נכנס רבי לוי יצחק לבקר חולה שנטה למות, ומצאו מתפתל מצד אל צד בדאגה ובחוסר מנוחה.

"ממה אתה מודאג בשעה זו?", שאל רבי לוי יצחק את החולה שלפניו. "רבי קדוש!", השיב האיש בקול רפה וחלוש: "הנני חש כי שעותיי ספורות, ולבי מלא חרדה: עם מה אני בא לעולם האמת? מה יהא חלקי וגורלי בעולם הבא?". הצדיק מברדיצ'ב קם מכסאו, רכן אל החולה הנרגש וקרא: "אין כל מקום לדאגה. זה עתה גמרתי בלבי לתת לך במתנה את חלקי בעולם הבא!". פני האיש שעל המיטה נראו לפתע שלוים ומאושרים. כעבור שעה קלה עצם עיניו, ושבק חיים לכל חי.

שאל אחד ממקורבי הצדיק את רבי לוי יצחק: "רבנו, כשנכנסת לחדרו של אותו חולה, ראית בוודאי שימיו ספורים, וכל עידוד לא יואיל לו, אלא לשעה קלה בלבד. אם כן, מדוע נהגת כלפיו ברוח לב כזה, והענקת לו את כל העולם הבא שלך?". השיב הצדיק מברדיצ'ב בהתרגשות "שמע בני, נח לי למסור את כל העולם הבא שלי, כדי לחסוך אפילו רגע אחד של צער ודאגה מיהודי בעולם הזה!".


לאחר שקראנו בפרשת בלק על כך שהמדיינים שלחו את בנותיהם להחטיא את עם ישראל, בפרשתנו הקדוש ברוך הוא מצווה "צרור את המדיינים", "לתת את נקמה ה' במדיין". אם ננסה להבין מאיפה התחילה המריבה עם המדיינים, לא מוצאים סיבה נראית לעין, שכן מעולם לא איימנו עליהם או ניסינו לכבוש אותם. הם חיפשו לעשות דברים נגדנו ללא שום סיבה. מצד שני, כאשר בני ישראל נשלחו ללחום במדיינים, הם אפילו לא כבשו את המקום ולקחו אותו, אלא רק שרפו את עריהם ובכך נקמו את נקמת ה'. העניין היחיד כאן הוא נקמה זו, ותו לא. אז למה התחילה המריבה המיותרת הזו?

מסביר האר"י הקדוש, כי "מדיין" מלשון "מדון ומריבה". המדיינים היו אנשים שכל מהותם הייתה מחלוקת, הם נשמו וחיו מחלוקת. לעומת זאת הקדושה היא סמל השלום. הרי שמו של ה' הוא "שלום", ואומרים חז"ל: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", ועל התורה נאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

יש ניגודים שלא יכולים להסתדר יחד. מים לא מסתדרים עם אש, השלום לא מסתדר עם המחלוקת. לכן המדיינים לא סבלו אותנו. אמנם, לא עשינו להם שום דבר רע, אבל עצם הקיום של עם ישראל המייצג את הקדושה והשלום, הוציא את אנשי המדון משלוותם. לכן ה' "שנא" את המדיינים. הקדושה לא סובלת את המחלוקת, ולכן ה' ציוה לנקום במדיין ולהכניע את המחלוקת.

שלושת אלפים שנה אחרי, עלינו לזכור ש"מדיין" זה לא רק עם, זו שיטה, זה וירוס, הקיים בכל דור ודור ומצליח לעיתים להתפשט גם בתוך העם שלנו, וירוס המחלוקת. התגובה צריכה להיות - "צרור את המדיינים", אסור לתת מקום למחלוקת, מדון ומריבות. מקומה של המחלוקת מחוץ למחנה, היא הניגודיות הגמורה של הקדושה.

היום אנו נכנסים לחודש אב ומציינים את הסתלקותו של אהרון הכהן שהיה סמל השלום - "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". מצד שני, חודש אב וימים בין המצרים מזכירים את הסכנה של שנאת חינם, בגינה חרב בית המקדש. כאשר יש שנאה בעם ישראל, אין השכינה יכולה לשרות. זה הזמן להתחזק באהבת חינם ולבער את וירוס המחלוקת. כפי ששנאת חינם החריבה את בית המקדש, כך אהבת חינם תבנה את בית המקדש השלישי, במהרה בימינו - באהבת ישראל נביא את הגואל!

 חזק חזק ונתחזק


שבת שלום ומבורך, חודש טוב,

ויהי רצון שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה,

הרב שמואל רסקין

בית חב"ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת פנחס - הרב שמואל רסקין

 אף פעם לא מאוחר לחזור אל אבא


ליל ראש השנה בבית הכנסת במז'יבוז', החזן עמד על מקומו והמתין לכניסת רבי ישראל "בעל שם טוב". הבעל שם טוב נכנס לבית הכנסת, אך במקום להתקדם אל מקומו, הוא נעצר בסמוך לדלת. זה היה מוזר, מאות אנשים ממתינים, אך הבעל שם טוב עומד. לאחר שהייה ארוכה, התקדם הבעל שם טוב אל מקומו בשמחה והתחיל את התפילה.

לאחר החג הוא סיפר לתלמידיו: כשנכנסתי אל בית הכנסת, ראיתי אדם שלא ביקר כאן עשרות שנים. הוא היה בעברו בחור ישיבה שמאס בלימודיו ועזב את העיר. הוא פרק מעליו עול תורה ומצוות, התחתן עם אישה גויה וילד ילדים גויים. היום, הוא הזדמן לעיר וראה יהודים רצים ומתכוננים לחג. הוא פנה לילד שעבר ברחוב בכדי לברר מה קרה, והילד ענה בעיניים בורקות כי הלילה יחול יום הדין, הערב יפתח ה' את הספרים ויעבור על מעשיו של כל אדם. היהודי התרגש, הוא נזכר בליל ראש השנה בבית ילדותו, איך ישב אבא עם כל המשפחה סביב השולחן, חילק את התפוח עם הדבש ואיחל שנה טובה. הוא החליט להישאר כאן לתפילת ליל החג.

כשנכנסתי לבית הכנסת, ראיתי אותו אוחז סידור בידו, ועמדתי להקשיב לתפילתו. שמעתי אותו אומר כך: ריבונו של עולם, מה אוכל לומר לפניך? כל כך הרבה חטאתי והרשעתי וכיצד אתחיל בכלל? ריבונו של עולם, אפרט לפניך את כל החטאים שחטאתי ויהיה זה לפניך כבקשת מחילה עמוקה עליהם.

שמעתי את התפילה הזכה והרגשתי את התענוג האלוקי מההתעוררות שלו, כיצד המלאכים כולם מתאספים להאזין לבקשת החרטה. אמרתי לעצמי כי לא כדאי לי להתפלל עכשיו, שום מלאך לא יאזין אל התפילה שלי. המתנתי עד שהוא יסיים את השיחה הלבבית שלו לפני בורא העולם, ונכנסתי גם אני בשולי התפילה שלו, לנצל את נחת הרוח האלוקית מהבן השב הביתה.


בפרשתנו מופיעות ארבע מילים מפתיעות: "ובני קרח לא מתו". במחלוקת הייצרית והכוחנית שניהל קרח נגד משה רבינו מתו רבים, ועד כה חשבנו שגם קרח וכל משפחתו ומקורביו נספו באותו אסון. אך הנה, מתברר שבניו של קרח, רגע לפני מותם, התחרטו. כותב רש"י: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם" - ממש ברגע האחרון, הם קלטו את הטעות הנוראית של אביהם והחליטו לצאת מהמאבק, ולכן ניצלו ולא מתו יחד עם כולם.

המסר הוא ברור - אפשר לעצור גם באמצע התנופה, גם כשהכל נראה כבר אבוד. גם אם טעינו והסתבכנו, אפשר לחשב מסלול מחדש, לומר באומץ: די, טעיתי, אני חוזר בי. בל נטעה - זה לא קל. גם בני קרח עשו זאת בניגוד למשפחתם ולחברים, בניגוד לאבא כריזמטי, ואפילו כשהמלחמה מסביב כבר החלה. הם הצליחו לעשות את נקודת המפנה וניצלו - כי אף פעם לא מאוחר אצל בורא העולם.

שבת שלום ומבורך,
הרב שמואל רסקין
בית חב"ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת בלק - הרב שמואל רסקין

 יתרון האור מן החושך


כך סיפר הרבי מליובאוויטש:

״בין המכתבים שקיבלתי לאחרונה- התקבל מכתב מאשה אחת מפוחדת ומבוהלת. מה קרה? ׳קיבלתי מכתב׳, כך מספרת האשה במכתבה - שבסיומו דורש כותב המכתב לעשות עשר העתקות ולשלחן לעשרה אנשים, וממשיך הכותב שבזכות זה תקבל שכר ואם היא לא תשלח עשר העתקות האלו הוא מאיים עליה שיקרו לה דברים מאד קשים שאפילו לא שייך לדבר עליהם. תוכן המכתב מלא שטוית.... כותב המכתב לא חותם את שמו, והיא לא יודעת מהיכן השיג את כתובתה".

"בכל אופן, היא שואלת אותי מכיון שקבלה "איום" כזה, האם כדאי לה לשלוח עשר העתקות אלו לצאת מידי ספק. עניתי לה, כמובן, שתקרע את המכתב ותסיח דעת ממנו לגמרי!"

"אח"כ התחלתי לחשוב לעצמי... מה הכוונה בכך שמאורע כזה הגיע לידיעתי?! עד שתפסתי שהכוונה לנצל ענין זה לקדושה... ובענייננו - לפרסם דברים האמורים לעיל אודות הקיווי הציפיה והדרישה לביאת משיח צדקנו, על ידי זה שכל אחד ישלח מכתב לעשרה מישראל, ולהציע לו ולבקש ממנו לשלוח העתק כזה לעוד עשרה יהודים, והולך ומוסיף ואור".


פרשת השבוע נקראת פרשת בלק, על שם מלך מואב הרשע שרצה להשמיד את ישראל. לכאורה דבר זה תמוה, הרי חז"ל אמרו שאסור לאדם לקרוא לילד שלו בשם של רשע, "שם רשעים ירקב", אנחנו לא רוצים להנציח את זכרו של הרשע. והנה הפרשה עצמה בשמה מנציחה את בלק?

אומרים חז"ל: בלק הוא בעצם ניגודיות. מצד אחד בלק, רשע שונא ישראל "יותר מכל שונאים", כפי שכתוב במדרש. בתורת החסידות מוסבר גם, שבלק נקרא על שם "בוקה ומבולקה" שפירושו הוא ’הרס וחורבן גמור’. בלק בעצם מסמל את תכלית הרוע. 

כנגד זה לצד השני, השל"ה הקדוש אומר שבלק היה חכם גדול ביותר, גם יותר מעמיתו לפרשה, הנביא בלעם. בנוסף, מבלק יצא המשיח בעצמו - רות המואביה, מצאצאיה היה דוד המלך, היא נינה של בלק!

 אם כן, בלק מצד אחד מסמל את תכלית הרוע, מצד שני - מלך המשיח, תכלית האור יצא ממנו. 

בלק הוא בעצם סוג מיוחד של קדושה, סוג של קדושה שיצאה מתוך הרוע. לוקחים את הרע, והופכים אותו עצמו לקדושה. 

אדם שמעולם לא נחשף לרוע, אדם שמעולם לא נחשף לעברות, קל לו הרבה יותר לעבוד את ה’. דווקא אדם שנכשל, וטעם את טעמה של החטא. דווקא כשהוא לאחר מכן חוזר בתשובה ועובד את ה’ כמו שצריך, הוא בדרגא נעלית יותר.

המסר של בלק בפרשת השבוע הוא, כשאנחנו נתקלים בבעיה, חלילה נכשלנו בדבר לא טוב, במקום להתייאש - בדיוק הפוך, עושים מזה אתגר. ואז, כשאנחנו מתמודדים עם האתגר ומצליחים לנצח ולהפוך את הרע לטוב, דווקא אז ההצלחה שלנו נעלית יותר.


שבת שלום ומבורך,

הרב שמואל רסקין

בית חב"ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת חקת - הרב שמואל רסקין

 שימו לב אל הנשמה


השעה הייתה 11 בלילה, כאשר נשמעו נקישות על דלת ביתו של הרב לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש. בפתח עמדה אשה מבוגרת וסיפרה בעיניים לחות כי עוד מעט יופיעו בתה וחתנה, והם צריכים רב שיסדר להם חופה וקידושין. שניהם משמשים בתפקיד בכיר בשלטון הקומוניסטי והם יעמדו בסכנה חמורה אם הענין יוודע למישהו.

הרבנית מצאה מעט עוגיות בבית, ומפית השולחן תשמש כחופה מאולתרת. אך מאין ימצאו עשרה יהודים באמצע הלילה בעיר הקומוניסטית בה אורח חיים יהודי היווה עבירה על החוק?

הרב שניאורסון קרא לכמה אנשים נאמנים, אך עם כל המאמץ, הם היו רק תשעה. ואז, הרב עשה את הבלתי יאמן: הוא ירד שתי קומות וקרא ליו"ר ועד הבית, צעיר יהודי, שמונה על ידי השלטונות לעקוב אחרי הרב, ולדווח להם על כל פעולה דתית שהרב עורך בביתו. לא אחר מאת האיש הזה, הזמין הרב לשמש כעד קידושין בביתו. ברגע הראשון האיש נדהם מההזמנה, אך הנחרצות של הרב לא הותירה לו ברירה והוא הצטרף.

הייתה זו חופה מיוחדת. גם החתן וגם הכל כיסו את פניהם בכדי שלא יכירו אותם, אך הקול השמיימי של הרב השלים את החסר. בשעה אחת וחצי בלילה, לא נותר בבית איש, מלבד אדם אחד - אותו בחור יהודי. הוא הניח את כרטיס המפלגה על השולחן ואמר לרב: "אין לי ענין בזה, אני רוצה להישאר איתך".


שמה של פרשתנו - חוקת. מבואר בתורת החסידות, ש'חוקה' מלשון חקיקה. מה ההבדל בין כתיבה לחקיקה? בכתיבה ישנם שני דברים נפרדים - הדיו והקלף. אמנם הם מתאחדים ונעשים כתב אחד, אבל תמיד אפשר להפריד ביניהם. לעומת זאת, בחקיקה אין שני דברים, שכן האותיות הן חלק בלתי-נפרד מגוף האבן.

היהודי קשור עם הקדוש ברוך הוא ברמה של 'חוקת', של אותיות חקוקות, הוא והאמונה בבורא הם דבר אחד, עד שלא ניתן להפריד בינהם. מצד טבעו לא ייתכנו לו חיים של פירוד מהקדוש ברוך הוא. לעיתים, צריך לנער מעט את האבק שמכסה את הקשר העל טבעי הזה, אך מתחת לקליפה הוא תמיד נמצא - קשר חי ועמוק.

אין כאן מקום לשיקולים שכליים ולדיונים לכאן ולכאן, אלא זו תחושה פנימית עמוקה, שנובעת מעצם מהותו של יהודי - שהוא והקב"ה הם מהות אחת, בלתי-ניתנת לחלוקה, ולכן יש בו היכולת למסור את נפשו על קדושת שמו.


שבת שלום,

הרב שמואל רסקין

בית חב"ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת קרח - הרב שמואל רסקין

 זה קרוב ממש


מספר ר' אריאל צדיק מירושלים: למשפחתי יש עסק שטיחים במנהטן בו שותפים בני המשפחה. פעם קיבלתי לקוחות בעסק, כשבחוץ עצרה מכונית מרצדס מפוארת. ירד ממנה איש עסקים איטלקי, אמיד מאוד, בעל חברה לריפוד. האיש הסתובב בחנות ולפתע קלטה עינו תמונה של הרבי. הוא התבונן בה דקות ארוכות, כאילו הוא מתייחד עם הרבי ודמעה זלגה מעינו. "אתה חושב שאתה יודע מי האיש הזה?" הוא שאל, "בוא ואספר לך מיהו באמת".

"יש לי בן מוכשר בשם רוברטו. השקעתי בו את כל הכוחות כדי שיגדל מחונך ומוצלח ויוכל לרשת את העסק בבוא היום. בגיל 18 שלחתי אותו ללמוד מנהל עסקים בשיקגו, אך לחרדתי הוא נדבק לחבורת רחוב פרועה והדרדר לסמים. היה לו מספיק כסף והוא פרנס את כל החבורה העלובה. נסעתי עם אשתי לשיקגו והתחננו אליו שיפסיק, אבל לא תיארנו לעצמנו את עוצמת ההתמכרות שלו.

בניסיון לזעזע אותו, בפעם הבאה שנכנס הביתה, הודעתי לו כי הוא לא מקבל מאיתנו סנט אחד ואם זה לא יועיל, אפסיק לשלם לו את שכר הדירה ואקח ממנו את הרכב. רוברטו נפגע, זרק את מפתחות המכונית וברח החוצה. היינו בטוחים כי הוא יחזור במהרה לבקש כסף, אבל הוא נעלם. נבלע באדמה. במר ייאושי, הפעלתי את קשריי אצל יצרני קרטוני החלב בארצות הברית ופרסמתי עליהם תמונה של רוברטו עם מספר הטלפון שלנו, אך איש לא ראה אותו.

ידידים המליצו לנו לבקש ברכה מהרבי מלובאוויטש. נכנסנו למפגש 'יחידות' עם הרבי ב-12 בלילה וצעקתי בכאב: "בננו ברח ואנו חייבים למוצאו". הרבי השיב בביטחון שלוש מילים: "אמן, ורי סון" (אמן, בקרוב מאוד). הייתי נרגש מהמפגש ויצאתי לרכב נלהב. אך כשניסיתי להתניע את הרכב, הוא לא פעל. ההתרגשות שקיננה בי מהמפגש חלפה ברגע אחד, וירדתי אל הרכבת התחתית קודר ונרגז.

באחת התחנות שמעתי צעיר קורא בקול מרוסק: "טוונטי פייב סנט". הקול שלו היה מוכר. הסתובבתי וזעקתי בכל כוחי: "רוברטו"... – ברכת הרבי "בקרוב מאוד", התקיימה מיד".

בשבת זו, ג׳ תמוז, אנו מציינים את יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון זצ"ל, המנהיג השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד. הרבי תואר כאישיות הפנומנלית ביותר של זמננו. עבור מאות ואלפי חסידיו ומיליוני מעריציו ואוהדיו על פני כדור הארץ – הוא "הרבי", האישיות הדומיננטית ביותר ביהדות, וללא ספק האדם שיותר מכולם היה אחראי לרגש את מצפונה ולהביא להתעוררותה הרוחנית של יהדות העולם. 

אחד הדגשים המהותיים בתורת החסידות, הוא הקשר אל הצדיק. חסידים קושרים את חייהם ברבי ומקבלים ממנו עידוד והכוונה. גם כיום, אנו ממשיכים באותה הדרך, נוסעים אל הציון של הרבי ודבקים בתורתו. אין ספק שהקושי בלא לראות את הרבי, הוא גדול מאוד. הגעגועים חזקים ולא זה המצב הנורמלי אליו הורגלנו מאז התגלות הבעש"ט. אולם עובדה היא, שהפעולה של הרבי בעולם הזה, היא לא פחות חזקה מאשר הייתה קודם. הקשר עם הרבי מעולם לא היה קשר של גוף, אלא קשר המבוסס על הנשמה, וכיון שכך, הוא ממשיך בדרך פלאית גם כיום.

באופן בלתי רגיל, קלט הרבי את מידת הפוטנציאל שיש בכל אחד. השראתו מהווה מקור דחיפה לתפיסתו העצמית של האדם, מציתה את מודעותו לגבי היכולות החבויות שלו ומניעה את תשוקתו להגשים את הפוטנציאל. מסר שנון, אחיד וחזק, מוקנה בכל מפגש עם הרבי: "ניחנתם במתנת שמים, בכוח ואנרגיה עצומים – ממשו אותם!", על כל אחד מאיתנו להשתמש בכל הכישורים להם זכה על מנת לפעול להאיר את העולם באור של קדושה ולהפוך אותו למקום טוב יותר, עד לשלמות האמיתית, בביאת משיח צדקנו תכף ומיד ממש.


שבת שלום ומבורך,

הרב שמואל רסקין

בית חב"ד קרן אור בודפשט

IMG-20180614-WA0020.jpg 

פוסט שבועי פרשת שלח - הרב שמואל רסקין

 הנס של סרן זיו שילון

השעה 2 לפנות בוקר, חודש חשון תשע"ג (נובמבר 2012). כוח צה"ל שסייר על יד גדר המערכת ברצועת עזה מזהה בתוך הערפל מטען חשוד. סרן זיו שילון יצא לפעולה, ואז נשמע הפיצוץ. המחבלים הפעילו את המטען וזיו נפצע חמורות - ידו השמאלית נקטעה במקום וידו הימנית התרסקה. כשהתעשת, הבין שיתכן והמחבלים עלולים לחטוף אותו, אזר כוחות, הרים עצמו מהקרקע ורץ לגיפ שלו. "שים עלי חוסם עורקים ותעיף אותי לטיפול, אחרת אני אמות" אמר לחובש.

בעקבות פעולתו ההירואית הוצג סרן זיו שילון כגיבור וסמל לאומי, אך בפן האישי כאן החל תהליך שיקום כואב שנמשך חודשים ארוכים, אך הרופאים לא הצליחו להחזיר את ידו הימנית לחיים והמליצו לו לכרות גם אותה (ל"ע).

באותם ימים, קיבל שילון הזמנה משליח חב"ד הרב מנחם קוטנר, מנהל מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור, להצטרף לטיול בארצות הברית עם קבוצת חיילים שנפצעו באירועים שונים. זיו היה נואש לשאוב אוויר והחליט להצטרף.

לאחר שהמשלחת סיירה באתרים והאטרקציות הכי נחשבות בניו יורק,

ביום שישי, כ"ג אייר, הגיעו להתפלל יחד באוהל הקדוש של הרבי מליובאוויטש. את מכתב ה"פדיון נפש" התעקש זיו לכתוב בעצמו ללא סיוע, ונעזר לשם כך במלקחיים מיוחדות, בהעדר אצבעות מתפקדות. 

לאחר שסיימו לכתוב את ה"פדיון נפש" נכנסה הקבוצה לאוהל הקדוש, קרא כל אחד את פרק התהילים האישי שלו וקרא את מכתבו האישי. "כשהגיע תורו של סרן זיו שילון, שאלתי אותו בן כמה אתה", מספר הרב קוטנר, "הוא ענה שהוא בן 25, וכך התחלנו לומר יחד את פרק כ"ו בתהילים".

"כשסיימנו לקרוא את כל הפרק, פנה אליי לפתע ואמר שטעה, יום הולדתו יחול רק בעוד 10 ימים כך שכעת הוא רק בן 24, מה שאומר שקראנו את הפרק הלא נכון. מכיון שכך, החלטנו לקרוא יחד גם את פרק כ"ה".

לאחר שיצאו מהאוהל, המשיכו את הביקור בבית המדרש של הרבי, בחדרו הקדוש ובאתרים נוספים, ושבו למנהטן להתכונן לשבת, אותה חגגו בבית חב"ד במנהטן.

כשמצא רגע שקט, התיישב זיו לצד הרב קוטנר וסיפר לו: "הרופאים אומרים שהסיכוי שיד ימין תחזור לתפקד היא אפסית ומעדיפים לקטוע אותה בכדי שלא תגרום לנזקים. לפני שנכנסתי לאוהל עברה בי מן תחושה פנימית חזקה, שאם בפרק התהילים שתקרא איתי אמצע 3 רמזים בנוגע ליד, יהיה זה אות וסימן שהרבי מברך אותי והיד שלי תתרפא".

כאשר קראנו את הפרק הראשון, פרק כ"ו, מצאתי שם 3 רמזים והתמלאתי באושר. נאמר שם: "ארחץ בניקיון כפיי" (פסוק ו'), "אשר בידיהם" (פסוק י') "וימינם" (פסוק י"א) - רמז נוסף ליד הימנית עליה אני נאבק. ראיתי בכך סימן מוחשי מהרבי ושמחתי מאוד".

"אבל כאשר הבנתי שזו טעות ואני רק בן 24 ואמרנו את פרק כ"ה, לא מצאתי אפילו רמז אחד למצבי. מאז אני לא יודע את נפשי. הרבי לא מברך אותי, אני כבר לא יודע מה יהיה".

הרב קוטנר התפלל בליבו שהקדוש ברוך ישים בפיו את המילים הנכונות. "יתכן ואתה מסתמך על לוח השנה הלועזי? בא נבדוק מתי יום ההולדת העברי שלך" אמר הרב קוטנר לזיו.

"התאריך העברי שלי הוא כ"ג אייר", אמר זיו לרב, שהגיב בהשתאות: "היום היה כ"ג באייר!". זיו לא ידע שיום הולדתו העברי חל בדיוק באותו היום, בו זכה להשתטח בתפילה באוהל הרבי. מכיון שבאותו היום נהיה בן 25, הפרק הנכון היה פרק כ"ו בתהילים, הפרק הראשון אותו אמרו.

לשמחתו של זיו לא הייתה גבול. לאחר שהמשיכו בטיול, ביום שלישי ניגש זיו אל הרב קוטנר. "תראה, אני מסוגל לעשות שלום!", אמר בקול רועד. הוא הרים את ידו הימנית והניע את האצבעות. בפעם הראשונה מאז הפציעה הן נענו לו. "תראה מה הרבי עשה לי!" זעק זיו בהתפעלות "ביום ההולדת שלי התפללתי אצל הרבי, והנה כבר הברכה מתקיימת!". 

מאותו רגע חלה תפנית חדה בהחלמתה של ידו הימנית, כשלאחר כמה חודשים עשה דבר שהיה נראה כמעט בלתי אפשרי: סרן זיו שילון הדליק בעצמו נר ראשון של חנוכה במרכז הרפואי תל השומר.

בפרשת השבוע אנו למדים על חטא המרגלים. מתוך 12 המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, עשרה הגיעו למסקנה שאין אפשרות לכבוש את הארץ. הם הצליחו לשכנע מיליוני אנשים בצדקת דבריהם, עד כדי שגרמו לפחד מהעתיד ובני ישראל פרצו בבכי.

מי יכול לשחות מול זרם חזק כל כך של מליונים? היו שניים שזכו, המשיכו להאמין בה' והגיעו למסקנה שאם ה' רוצה - אפשר לכבוש את הארץ. במה זכו? יהושע בן נון ניצל בזכות ברכת משה רבינו לפני יציאתו, וכלב בן יפונה בזכות שנשתטח על קברי אבות בחברון בעת כניסתם לארץ ישראל.

מה הרעיון שעומד מאחורי המילה "השתטחות"? כאשר אדם עומד, ראשו נמצא למעלה, הלב באמצע והרגליים למטה. כאשר הוא משתטח, הראש, הלב והרגליים נמצאים באותו הגובה - זו התבטלות מוחלטת, כאילו אומר האדם: "ריבונו של עולם, אני לא מתחשב בהגיון שלי, ברגשות שלי וברצונות שלי, אלא "משתטח" ומתיישר ביחס לרצונך. טענת המרגלים הייתה לכאורה הגיונית, אך מכיוון שכלב הזיז את ההגיון האישי הצידה מפני רצון ה', האמונה שלו יכלה לנצח את ההגיון והנטיה לשחות עם הזרם.

נושא ההשתטחות על קברי צדיקים היה דבר משמעותי בעם ישראל, עוד מרחל אמנו, שרצתה להקבר בדרך, בבית לחם, בכדי שבניה יוכלו להשתטח על קברה בדרכם לגלות בבל. בדורנו, ראינו אצל הרבי מליובאוויטש בצורה בולטת את עניין ההשתטחות כמעט על כל בקשת ברכה היה הרבי עונה "אזכיר על הציון", וכמה פעמים בחודש נהג לנסוע לציון חותנו, הרבי הריי"ץ, ולעמוד שם להזכיר את כל הבקשות שהעבירו לו.

השבת אנו מברכים את חודש תמוז, בו מציינים את יום ההילולא של הרבי בג' תמוז. מכל העולם יסעו אלפים להשתטח על הציון הקדוש של הרבי, וזו הזדמנות מיוחדת עבור כל אחד ואחד להעביר מכתבים עם בקשות ברכה, עם השם המלא ושם האם, ובצירוף החלטה טובה, ולזכות להתברך.

יהי רצון שנזכה בקרוב ממש לראות שוב את הרבי בעיניים גשמיות, בקיום הנבואה "והקיצו ורננו שוכני עפר", בגאולה האמיתית והשלמה.


שבת שלום ומבורך,

הרב שמואל רסקין

בית חב"ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת בהעלותך - הרב שמואל רסקין

 כל אחד יכול להאיר


היה זה בשבת שלפני חנוכה תשל"ד (1973), בעיצומה של התוועדות בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו-יורק, כאשר לפתע פנה הרבי לעבר הנוכחים וקרא: "גליק! הרב גליק!". נראה היה כי הרבי מחפש את הרב גליק.

הרב אברהם-יצחק גליק ז"ל שימש עשרות שנים 'שגריר נודד' של הרבי באירופה. הוא פעל במערב היבשת וגם במזרחה. אולם העובדה שהרבי מחפש את הרב גליק בתוך קהל הנוכחים הייתה תמוהה, שכן הוא לא שהה באותה שבת בארצות-הברית, ועבור הנוכחים היה הדבר לחידה. הרב אהרון-דב הלפרין, שנכח בעצמו באותה התוועדות, סיפר שהחידה נפתרה לו כעבור חמש-עשרה שנים, כאשר נזדמן ללונדון וביקר בביתו של הרב גליק, מפיו שמע את סיפורו המופלא:

באותה התקופה הייתי עם רעייתי בברצלונה. תכניתנו הייתה להמשיך למדריד ומשם לליסבון שבפורטוגל, אלא שאז נתקבלה לפתע שיחת טלפון ממזכירות הרבי ובה הוראה לטוס לאי מיורקה. ההוראה לא הגדירה כתובת מסויימת או מטרה, פשוט: "טוס למיורקה".

לתומי, לא חשבתי שהעניין בהול ושבגללו עלינו לשבש את מסלול טיסותינו, ומשכך החלטנו להגיע למיורקה לאחר שנשלים את משימתנו בליסבון. כשהגענו לנמל-התעופה בברצלונה התברר שכל הטיסות למדריד בוטלו במפתיע. "זו בוודאי אצבע אלוקים", אמרה רעייתי , "אם קיבלנו הוראה לטוס למיורקה, עלינו להקפיא את תכניותינו ולצאת לשם מיד".

עלינו מיד לטיסה הראשונה למיורקה. הטיסה הייתה איומה, כיסי-אוויר עזים טלטלו את המטוס בעוצמה שטרם חוויתי. "אנחנו נוסעים בשליחותו של הרבי ואין מה לדאוג", אמרה רעייתי בשלווה ראויה להערכה. המטוס נחת בשלום במיורקה והתחלנו להתעניין היכן יש יהודים באי. בירור קצר העלה, כי במלון 'הוטל דה-מאר' מתארחת קבוצה גדולה של תיירים יהודים.

בתוך כך, הודיעו ברדיו כי טרוריסטים התנקשו בחייו של ראש ממשלת ספרד, לואיס קאררו בלאנקו. הוא נרצח במדריד בהתפוצצות מטען נפץ. עקב כך הוטל עוצר על העיר ונחסמו כל דרכי הגישה אליה. לעומת זאת, המלון במיורקה, שאליו הגענו כביכול ב'מקרה', היה מלא יהודים...

בקושי הספקנו להתארגן והנה עוד שיחה ממזכירות הרבי. המזכיר מודיע לנו כי הרבי הורה להתקשר אלי ולדאוג שאתרגם את שני המכתבים שהוציא הרבי לקראת חג החנוכה לספרדית ואפיץ אותם בקרב היהודים באי, פעלתי מיידית ובחג החנוכה קיבלו את המכתבים כל התיירים היהודים שפגשנו. 

סיפורה של הוראת-הפתע שקיבלתי, גרמה לחיזוק האמונה אצל היהודים שהיו עמנו, והובילו אותנו לפעול בכל המרץ. בנוסף לתיירים הרבים, הצלחנו לאתר גם יהודים מבני המקום ויצרנו איתם קשר שנמשך עוד שנים רבות. אחד מהם החרות היטב בזיכרוני היה יהודי ושמו ביני, עשיר גדול שגר בבית מפואר באי. התקשרנו אליו וביקשנו להיפגש. ביני התנצל על שאינו יכול לקבלנו בביתו, אך הוא מוכן לבוא אלינו למלון.

כשבא, שוחחתי עמו, ולאחר מכן הפעלתי קלטת שבה נשמע הרבי שר "צמאה לך נפשי". כששמע את קול שירתו של הרבי, החל לבכות כתינוק, בספרו שזה מזכיר לו את שנות ילדותו. כשנרגע, אמר שהוא חש צורך חזק לעשות מיד משהו למען היהדות. לאחר העלאת רעיונות ומחשבה משותפת, הוחלט להציב חנוכיה גדולה על גג ביתו, ששכן במקום גבוה והשקיף על פני כל העיר. החנוכיה עוררה התעניינות רבה אצל כל רואיה, ובמיוחד בקרב היהודים. כשעזבנו את העיר כבר קיבל עליו ביני כמה פעולות חשובות בקיום מצוות. 

כשהתקנתי את החנוכייה נזכרתי באמרה שאמר לי הרבי בעבר, עת עסקתי לפרנסתי בייצור מנורות. הרבי אמר לי: "נשמה יהודית היא כמו מנורה - כשם שמנורה יכולה להיות כבויה זמן רב, כל עוד לא העלו בה אור, כך גם נשמות יהודיות רבות עומדות ומצפות שיציתו בהן את הניצוץ".

ובאשר להזכרת שמי בפי הרבי בהתוועדות - אחרי ששמעתם את המשך ההתרחשויות, ברור כי הרבי ידע בדיוק היכן אני ומה מעשיי. הרבי הזכירני בהתוועדות, קבל עם ועדה, בכדי לעורר עליי זכות ולתת לי כוחות להצליח במשימתי - להאיר נשמות יהודיות.

פרשת בהעלותך, נפתחת בציווי להדליק את נרות המקדש. הדלקת המנורה בבית-המקדש רומזת לכללות עבודת-ה' של יהודי, שכמו המנורה, תפקידו להאיר. כשם שבמנורה יש את גוף המנורה ויש את הנר המאיר, כך ביהודי - הגוף הגשמי נמשל לגוף המנורה, והנשמה משולה לנר, ככתוב: "נר ה' נשמת אדם". תפקידו של יהודי הוא להיות כמנורה מאירה - שייראה בגלוי כי הגוף אינו אלא כלי לאור הנשמה.

זהו הציווי שמוטל על כל יהודי - להאיר את עצמו ואת העולם שמסביבו באור הקדושה, עד שהוא יאיר מעצמו, ועד לתכלית השלמות בזה - בגאולה האמיתית והשלמה.


שבת שלום ומבורך,

הרב שמואל רסקין

בית חב״ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת נשא - הרב שמואל רסקין

 כמה כסף יש לך?

 

בימי פרדיננד השני מלך ספרד, שימש רבי דון יצחק אברבנאל בתפקיד שר האוצר והיועץ הכלכלי של הממלכה. קנאתם הגלויה והסמויה של אנשי החצר, הובילה למסע הסתה שהתנהל מאחורי גבו, בו העלילו עליו שמעל בתפקידו וגנב מהקופה הציבורית.

בעקבות האווירה הציבורית, ציווה המלך על יועצו השר, רבי דון יצחק אברבנאל, להעביר לידיו דין וחשבון מדויק על הנכסים האישיים שצבר במשך השנים.

בדין וחשבון שהגיש השר היהודי נטען כי שוויים של כל נכסיו הפרטיים מסתכם בסך של מאה אלף דוקטים. הסכום היה נראה מגוחך, משום שרק ביתו של השר בלבד היה שווה שלוש מאות אלף דוקטים.

לאור החשבון המוטעה שהגיש רבי דון יצחק אברבנאל ציוה המלך להלאים את כל נכסיו ולהעבירם לאוצר המדינה עד לבירור העניין בבית המשפט.

במהלך הדיון בבית המשפט, נתבקש רבי דון יצחק אברבנאל לומר דברים להגנתו:

"ברשות הוד רוממותו אדוני המלך", פתח רבי דון יצחק אברבנאל את דבריו, "המלך ביקש ממני להגיש חשבון כולל על שווי נכסיי הפרטיים, ואכן הגשתי דו"ח על סך מאה אלף דוקטים. עלי להדגיש, כי החשבון שהגשתי הוא פירוט מדויק של הנכסים שהם באמת שלי".

"מדובר בסיכום כולל של כל סכומי הכסף שחילקתי לעניים במשך השנים, בסכומים שהשתמשתי כדי להיטיב לאחרים. רק הכסף הזה הוא באמת שלי, רק את הכסף הזה אף אדם בעולם - וזה כולל את אדוני המלך - לא יוכל לקחת אותו ממני, מכיוון שהוא שלי בלבד, והוא נזקף אך ורק לזכותי".

"שאר הנכסים הם לא באמת שלי, הלא ראיתם איך בין לילה איבדתי אותם והם הולאמו לטובת קופת הממלכה...".

בפרשת נשא אנו למדים על התרומות שיש לתת לכהן: "איש אשר יתן לכהן - לו יהיה", כל צדקה שאנו נותנים וכל מעשה טוב שאנו עושים בכספנו, שלנו הוא לעד.

בתקופה שבה אנו חיים, בה גואה רדיפת המותרות ותאוות הממון, מתחזקת עוד יותר חשיבותה של מצות הצדקה: המצוה לתת לאחרים, לוותר על האנוכיות ועל טיפוח החומרנות האישית למען הזולת.

זו מצוה שבה אנו מבטאים את הכמיהה להעדיף את הרוח על החומר, את הנפש על הגוף, את הערכים על התאוות האישיות. זו מצוה המחנכת את האדם להתחשב בזולת ואף לוותר על שלו למען צרכי הזולת.

פעמים רבות אנו רואים כי האדם נקשר לכספו אפילו מבחינה נפשית. אדם עלול להרגיש, כי נטילת כספו ממנו, כמוה כנטילת חייו. זאת, משום שבכסף זה הוא השקיע את כל נפשו ואת כל עמלו, ובו הוא יכול לקנות ולרכוש את כל אשר נפשו חומדת. 

לכן חשוב כל כך להתרגל לתת צדקה. בנתינת צדקה אנו מרגילים את עצמנו לתת את נפשנו למען הדברים הערכיים האמיתיים שבהם אנו מאמינים.

יש במצוות הצדקה גם יחוד נפלא. לגבי כל מצווה או מעשה טוב נאמר במפורש כי אסור לנסות את הקב"ה. אין לומר לקב"ה: אני אעשה מצווה פלונית ואתה תן לי דבר זה או אחר. אולם לגבי מצוות הצדקה אומר הקב"ה: "בחנוני נא בזאת" - תנו מעשר מהכנסותיכם לצדקה ואני מתחייב להעניק לכם שפע ברכה!

האמונה היהודית גם גורסת, כי עלינו לראות את הכסף המצוי בידינו כפיקדון שהפקיד בידינו הבורא כדי שנעשה בו דברים טובים.

לא פחות מהחינוך העצמי להרגלים של נתינה, יש לשים דגש רב על חינוך הילדים למתן צדקה. אמצעי מוצלח לכך הוא - לתת לכל ילד קופה אישית ולהצביע לו לתרום לתוכה מידי יום, וכאשר תתמלא - לתת בידו את ההחלטה לאיזו מטרת צדקה להעביר את הכסף.

"גדולה צדקה - שמקרבת את הגאולה"!


שבת שלום ומבורך

הרב שמואל רסקין

בית חב"ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת בהר-בחוקותי - הרב שמואל רסקין

 הסוד היהודי לשמירה והצלחה


היום השלישי למלחמת יום-הכיפורים. הלל אונסדורפר וארי גסנר, חיילים חובשי כיפות בסדיר, נשלחו לעמדה הצפונית של 'מוצב המזח' הסמוך לתעלה. מהעמדה בה הוצבו, העלו זכרונות מימים שקטים, ותקווה לסיום המלחמה בקרוב. כל אותן דקות שרר שקט נדיר מסביב. על-אף השקט חשו הילל וארי כי משהו עומד להתרחש. "אולי נאמר תהילים?", הציע לפתע הלל. "תהילים? אתה יודע תהילים בעל-פה?", שאל ארי. "נוכל להתחיל בפסוקי דזמרה, אותם אנו אומרים בתפילת שחרית כל בוקר", השיב הלל. ארי חייך.

"יש לך משהו טוב מזה לעשות?", הקשה הלל. ארי חכך בראשו: "האמת? לא". השניים החלו באמירת המזמורים. כל אחד קרא פרק בקול רם, בעוד חברו אומר עמו בלחש, אך עיניו מרוכזות בנעשה סביב. כך לסירוגין, פעם הלל אומר בקול וארי משגיח על הנעשה, ופעם להפך. בתוך כך, החלו המצרים לחדש את התקפותיהם.

בשלב מסויים, כשהגיע תורו של הילל לומר פרק בתהילים, שמע לפתע את ארי זועק מעברה השני של העמדה. "הלל, בוא הנה מהר! תראה מה קורה שם!". הלל רץ אליו ושערותיו סמרו. שיירת טנקים ומשאיות נעה בכביש המוליך אל המוצב. בינה לבין המוצב לא היה דבר שיכול היה לחסום את דרכה. מרחק הנסיעה היה של דקות אחדות.

הלל וארי חשו בבירור, אפילו במעין השלמה, כי אלה רגעי חייהם האחרונים. ארי פרץ בבכי מר וגם עיניו של הלל מלאו דמעות, גרונו נשנק ובקושי יכול היה להוציא מילה מפיו. ואז, החליט לומר פרק תהילים נוסף, אולי האחרון בחייו.

הוא הביט קדימה, אמד את הזמן שיידרש לשיירה להגיע אליהם, ואמר את הפרק לאט-לאט, מילה במילה. בפעם הראשונה בחייו חש מהי תפילה, שהלב מנסה להבין כל מילה היוצאת מן הפה. "למנצח מזמור לדוד. יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם א-לוקי יעקב. ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך...".

כשהגיע לקראת סוף הפרק, עצר לשנייה, ואחר-כך, בהתעוררות עצומה, זעק ממעמקי נשמתו: "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' א-לוקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו".

ואז, בדיוק כשיצאו מילים אלו מפיו, נשמע לפתע רעם אדיר. מול עיניהם התעופפו באוויר הטנק המוביל בשיירה והמשאית שאחריו ועלו בלהבות. כאשר ענן האבק שקע, הלל וארי לא האמינו למראה עיניהם: כל השיירה סבה על עקבותיה וניסתה להימלט מהמקום. אבל באותן שניות נפתחה אש כבדה מהצד המצרי שמעבר לתעלה. אש זו הדליקה משאית אחר משאית, טנק אחר טנק. השיירה המותקפת השיבה אש לצד המצרי וגרמה אבידות כבדות ליורים. כעת היו הלל וארי מבולבלים לגמרי - השיירה הייתה מצרית, והאש שנורתה לעברה הייתה גם היא מצרית! 

כעבור זמן קצר נפתרה התעלומה: התברר, כי לאחר שהמצרים חצו את התעלה, הם פיזרו מוקשים לאורך הכביש המוביל למוצב, בכדי שכוחות שריון של צה"ל לא יוכלו לחבור אל המוצב. נראה כי פעולה זו נשכחה מהם, או שהיה ליקוי בתקשורת בין היחידות, ושיירת המצרים עלתה בטעות על המוקשים שהניחו אחיהם. אז, עמיתיהם שמעבר לתעלה סברו כי הדי ההתפוצצויות הם קולות ירי של שיירה ישראלית הפותחת עליהם באש. לפיכך ירו עליה, וזו השיבה לעברם אש.

"המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד!", שב וקרא הלל בקול גדול. שטופי דמעות, נפלו ארי והלל זה על צווארו של זה ופרצו בבכי תמרורים, הפעם בכי של פורקן. כשהתעשתו, אמר הילל לארי: "עכשיו אני מבין את הפסוק 'ה' יילחם לכם - ואתם תחרישון'.

השבת נציין את "שבת מברכים" של חודש סיון. כל שבת שלפני ראש חודש נקראת "שבת מברכים", משום שקודם תפילת מוסף של שבת זו, אנו מברכים את החודש הבא עלינו לטובה בברכה מיוחדת.

בשבת מברכים נוהגים לומר את כל ספר התהילים, וזה הכלי המכין ונותן כוח לברכה שתפעל ותשפיע להצלחת כל ימי החודש. מעלת אמירת התהילים בשבת מברכים כה גדולה, עד שכותב הרבי: "נוגעת לו, לבניו ולבני בניו". 

ואם משהו קטן בנו אומר: אני כבר משתדל ועושה ככל יכולתי עבור הצלחתי והצלחת משפחתי, מה עכשיו להוסיף תהילים? אומרת לנו התורה בפרשתנו: "בחוקותי תלכו" - עבודת היהודי צריכה להיות בדרך של הליכה, "ילכו מחיל אל חיל", לא להסתפק במצב הקיים אלא תמיד לשאוף להתעלות לדרגה נעלית יותר.

אומר אדמו"ר ה"צמח צדק": "אילו ידעתם כוחם של פסוקי תהילים ופעולתם בשמי רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו שמזמורי תהילים שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון העולמים, ופועלים פעולתם בחסד וברחמים".

חזק חזק ונתחזק!


שבת שלום וחודש טוב ומבורך,

הרב שמואל רסקין

בית חב"ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת תזריע-מצורע - הרב שמואל רסקין

 עם הנצח חי

"כף רגלי לא תדרוך על האדמה הרוויה בדם של המשפחה. רק לשמחות אהיה מוכנה להגיע לשם".

את המשפט הזה נהגה סבתא יהודית לומר לבני משפחתה במשך שנים רבות….

אביה, אלישע, היה ניצול טרי מזוועות אוושויץ. בדרכים שונות ובזכות חוש עסקי מפותח, הוא הצליח להתגבר על רצון הגרמנים ולהשאר בחיים.

אמה, מלכה, ניצלה ברגע האחרון מברגן- בלזן. כשחיילי השחרור נכנסו לשערי המחנה, הם ראו ערימות גבוהות של גופות, על אחת מהן הבחין חייל באשה צעירה שעוד הראתה סימנים אחרונים של חיים. הוא פילס לו דרך והגיע אליה. היא שקלה רק 25 קילו ובזכותו חייה ניצלו..

לאחר המלחמה, חזרו אלישע ומלכה לעירם קושיצה, העיר השניה בגודלה בסלובקיה, שהיתה בעבר חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית, שרידים בודדים ממשפחה גדולה ועניפה. הם נישאו, ולאחר תקופת מה נולדה להם בתם הבכורה, יהודית, הילדה היהודיה הראשונה שנולדה בקושיצה שלאחר המלחמה.

לאחר מסע ארוך, עלו לארץ ישראל והתיישבו בכפר סבא. המשפחה התרחבה, ילדים נוספו, נכדים הצטרפו ואלישע ומלכה כבר נפטרו להם בשיבה טובה, כשהם משאירים אחריהם משפחה גדולה ומפוארת, המשמשת כנקמה חיה בהיטלר וחבריו. 

בשבת האחרונה קיימה סיימה סבתא יהודית את הבטחתה, וחזרה לראשונה להונגריה, מאז שעזבה אותה עם הוריה כשהיא בת שנה בלבד.

ברוך ה', ניתנה לה ההזדמנות לחזור לאדמת הונגריה לשמחה משפחתית - היא הגיעה לחגוג את שמחת הברית לנין שלה, בן לרב שולם ואסתי איזנברגר, המשמשים כשליחי חב"ד לסטודנטים וצעירים בבודפשט.

הברית התקיימה בשבת קודש, בבית חב"ד קרן אור, בהשתתפות חברי קהילה וסטודנטים רבים שזו להם הפעם הראשונה שבה הם משתתפים בברית יהודית. 

כמה סמלי היה כי הברית עצמה נערכה בדיוק ביום השנה של אבא שלה, אלישע.

"זוהי הנקמה המתוקה" אמרה הסבתא הגאה לכל המשתתפים בסעודה, "כשאני רואה את ילדיי, נכדיי וניניי ממשיכים את מסורת ישראל ומפיחים את רוח היהדות גם במקום הזה".

בתחילת פרשת תזריע אותה קוראים השבת בחו״ל, כתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו".

פעולת המילה נקראת ברית בהיותה "אות ברית" החתומה ומוטבעת בבשרנו, כביטוי לקשר שבין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. מיומו השמיני והלאה נושא עימו כל אדם מישראל את אות הברית הזה ואינו נפרד ממנו לעולם.

המצווה היא למול דווקא ביום השמיני, ועל כן דוחה ברית המילה את השבת, ואפילו את יום הכיפורים. 

כל יהודי, נושא עימו בגאווה את הברית המיוחדת הכרותה בינו לבין הבורא. זוהי מצווה הממשיכה ועוברת במסורת ישראל, אלפי שנים. גם בתקופות קשות ובמסירות נפש עצומה, דאגו הורים, אפילו כאלה שהיו רחוקים מאוד משמירת וקיום מצוות, לערוך לבנם ברית מילה.

יש לנו שרשרת ארוכה של דורות, שזורים וקשורים יחד. בכדי שנוכל להמשיך את העבר ולחברו אל עתיד ילדינו, יש צורך לשמור ולהמשיך את הברית המיוחדת שניתנה בינינו לבין אלוקים.

שבת שלום

הרב שמואל רסקין

בית חב״ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת שמיני - הרב שמואל רסקין

 הכל, הכל בהשגחה פרטית

מספר חברי היקר הרב הרשי דרוקמן, שליח הרבי מליובאוויטש בסאן מור צרפת: בצהרי יום שישי, אני מסיים את פגישתי השבועית עם ידיד המנהל מעבדה במרכז פריז. כמו כל שבוע אנו משוחחים, מניחים תפילין ונפרדים לשלום. שבת קרבה ובאה ואני עולה אל האופנוע בדרכי הביתה. גשם מתחיל לרדת ואני מאט את המהירות ומיטיב את הקסדה לראשי, כשלפתע אני מבחין במכונית ספורט החוצה את הכביש. הסכנה המוחשית מול עיניי, ליבי הולם בפראות.

מה לעשות? לבלום על כביש רטוב במהירות של 80 קמ"ש? סכנת התהפכות כמעט מוחלטת. להמשיך? סכנת התנגשות כמעט מוחלטת. אני מהמר על האפשרות הראשונה ובולם במהירות. האופנוע מחליק ואני מתגלגל על הכביש. אני מחכה למכוניות שתבואנה. האם אלו רגעי האחרונים?

שקט. מכונית עוצרת מאחורי וחוסמת את הכביש מאחור. אני בוחן את עצמי האם לא נפגעתי, וברוך השם אני בריא ושלם. אני מנסה לקום ולפנות את הכביש לפני שיווצר פקק ארוך. אשה שפסעה על המדרכה ממול מתקדמת לעברי במהירות: "הכל בסדר? אפשר לעזור" פונה אלי בצרפתית. "אני חושב שאני בסדר" אני עונה ומרים את הקסדה. היא קצת נדהמת, כנראה לא ציפתה לראות אדם עטור זקן. "הכל בסדר?" היא שוב שואלת, והפעם בעברית במבטא צרפתי כבד, כשהפעם אני נדהם. "בוא", היא ממשיכה, "נקח את האופנוע למדרכה ונראה מה הנזק".

הגענו למדרכה ובדקנו את האופנוע: הפגיעה הסתכמה בנזקים קלים בלבד. האשה הציגה את עצמה כגברת ניקול לוי: "אני גרה פה באיזור, וממש במקרה עברתי פה" סיפרה, "ממש לא ציפיתי לפגוש ביהודי, ועוד רב". התחלנו לשוחח: "את מדליקה נרות שבת?" התעניינתי. ניקול שוב הביטה בי באותו מבט מוזר. "נרות שבת" מלמלה, "לא, אני לא מדליקה נרות שבת. אין לי משפחה בכלל ואני לא שומרת שבת" הוסיפה. "אפשר אולי להזמין אותך אלינו לשבת?" שאלתי. "לאיזו שבת?" שאלה מופתעת. "לשבת הקרובה, הלילה" עניתי בפשטות.

הפעם, חיוך קל החליף את המבט המוזר. "אני לא חושבת שאבוא הלילה, יש לי כבר תוכניות. אשמח בשבת אחרת" אמרה, ביקשה את מספר הטלפון שלי ונתנה לי את מספר הטלפון שלה, ובכך נפרדנו. הגעתי הביתה וספרתי לאשתי שאולי תהיה לנו אורחת נוספת בסעודת השבת. "מי יודע" אמרה, "אולי כל התאונה הזו הייתה בהשגחה פרטית בכדי שתפגוש אותה?". ניקול לא הופיעה באותה השבת וגם לא בשבת שלאחריה. אני מצידי לא מצאתי את מספר הטלפון שלה, למרות שהייתי זקוק לה גם בכדי שתשמש כעדת ראייה עבור חברת הביטוח. ניסיתי לחפש אחריה, ללא הצלחה.

חלפו ארבעה חודשים, ובבוקר אחד אני מקבל הודעה ממספר לא מוכר, פרסומת לערב צעירים בהשתתפות שחקן מפורסם. בדרך כלל, אני מוחק הודעות מהסוג הזה כלאחר יד ומתעלם, אבל משום מה, אינני יודע בעצמי מדוע, שלחתי הודעה חוזרת: "מי זה?". הפלאפון שלי צלצל מיד, על הצג מספר הטלפון ממנו נשלחה ההודעה: "הרב דרוקמן? מדברת ניקול לוי. אתה זוכר אותי?". "בוודאי שאני זוכר, אנחנו עדיין מחכים לך לשבת" השבתי. "מתי אפשר לבוא?" שאלה, ומיד עניתי: "מה זאת אומרת מתי? השבת". 

בשבת הייתה ניקול אחת מהאורחות שלנו. היא מאוד התרגשה, נראה היה שזמן רב לא השתתפה בסעודת שבת. אורחים נוספים שסעדו אצלנו שאלו אותי על הקשר שלה איתנו. סיפרתי להם על תאונת האופנוע ועל ההזמנה שבאה בעקבותיה. "בעצם", אמרתי, "אפשר לומר שהיא הייתה שליח מלמעלה לבוא ולעזור לי באותו רגע מפחיד".

ניקול חייכה ואמרה: "נראה לי שכדאי שתשמעו את הגרסא שלי לסיפור. אני חיה לבד בפריז, רווקה בת 45, כשכל משפחתי מסתכמת באמא ואחות שאין לי קשר איתן כבר 20 שנה. בית הורי היה מסורתי, אבל מאז שאני גרה לבדי, המסורת הפכה לדבר קשה מאוד לשמירה. לפני כשנה, אחרי הרבה שנים של נתק כמעט מוחלט מהיהדות, החלטתי שאני צריכה לעשות משהו בשביל להתקרב ליהודים וליהדות. הגעתי למסקנה שבמצבי, הטוב ביותר יהיה לחפש עבודה בחברת יהודים, כך אצור חברה חדשה וכך כנראה גם יזמינו אותי לשבתות, לחגים וכו'".

"מצאתי עבודה ב'פלעצל' (השכונה היהודית העתיקה בפריז) כמוכרת בחנות נעליים. מדי צהריים היינו יוצאים יחד כל העובדים היהודיים למסעדה ונוצרה ביננו ידידות, ממש כפי שצפיתי. רק בעיה אחת נותרה: השבתות. מדי יום שישי, היו נפרדים כולם ב'שבת שלום' ולפעמים גם מזמינים אחד את השני, רק אליי איש לא שם לב. בכל שבוע מחדש ציפיתי להזמנה שלא באה. בכל שבוע אכזבה נוספת, שנה שלמה. מאוד כעסתי: אלו היהודים שחסרו לך בחיים? שאלתי את עצמי. אנשים חסרי רגישות, לא מתעניינים ולא מתחשבים. האם אף אחד באמת לא שם לב שאני בודדה?"

קולה של ניקול נחנק מהתרגשות כשהמשיכה: "כעסתי מאוד על כל היהודים . החלטתי שזה לא בשבילי. עזבתי את העבודה ומצאתי עבודה אחרת בין גויים. רק בעיה אחת נותרה, לילות השבת. בכל שישי בערב, כשהייתי שבה הביתה, הייתי נזכרת בנרות השבת, בקידוש, והגעגועים עושים את שלהם. מה אעשה? חשבתי לעצמי. כיצד אדחיק את הזכרונות שיפסיקו להטריד אותי? החלטתי שעלי למצוא תעסוקה לליל שבת. בעיתון הופיעה מודעה: "מקהלת הכנסייה מחפש חברים חדשים. זמני העבודה - שישי בערב". אני הרי אוהבת לשיר. אולי אתקבל למקהלה וכך תפתר בעיית ליל שבת?".

דממה שררה מסביב השולחן וכולם האזינו בנשימה עצורה. "התקבלתי למקהלה , וכבר שנה שאני שרה בכנסייה מידי ליל שבת, וברוך השם", הוסיפה ניקול חיוך עצוב, "אני חוזרת הביתה עייפה כל-כך, שאין לי זמן להתגעגע לאווירת השבת. הכל התנהל על מי מנוחות, עד אותו יום שישי, כשיצאתי מהבית וראיתי אופנוע מתגלגל על הכביש, וכשבאתי לעזור וגיליתי שהנהג מזכיר לי שהיום שבת, ואפילו... מזמין אותי אליו לסעודת שבת ללא שהוא מכיר אותי!". "אתה חושב שאני הייתי שם בשבילך"? סיימה ניקול, "אני חושבת, שאתה היית השליח מלמעלה להרים את הנשמה שלי."

בחו"ל אנו קוראים השבת את פרשת שמיני. בין העופות הטמאים, שהתורה מונה בפרשתנו, נזכר גם ה"שלך", עוף הצולל למעמקי הים ושולה משם דגים למחייתו. הבעל שם טוב לימד אותנו שכל הדברים המתחוללים בעולם הם על-פי השגחתו הפרטית של הבורא. לא רק אירועים הקשורים במין האדם הם בהשגחה עליונה, אלא הבורא משגיח גם על החי, הצומח והדומם, וקובע כל פרט ופרט הקשור בהם. כך גם כאשר השלך צולל לים ומעלה דג, הדבר נעשה בהשגחתו של הבורא, שקובע איזה דג יילכד.

העובדה שהראיה לכך נלמדת דווקא מהשלך, אף היא אינה מקרית. יש קשר ישיר בין מהותה של ההשגחה הפרטית לבין השלך, "השולה דגים מן הים". העולם, כפי שהוא נראה לעינינו, דומה שהוא מתנהל על-פי חוקי הטבע. איננו רואים בו את יד ה', המכוונת את הדברים והמשגיחה עליהם. אך מוסבר בתורת החסידות, כי המילה 'טבע' מקורה ממשמעות טביעה. כשם שחפצים הטבועים במים הם שרירים וקיימים, אלא שאינם נראים, כך גם הטבע מסתיר, כאילו מטביע בתוכו, את ההשגחה האלוקית, עד שנראה כאילו הדברים נעשים מאליהם.

השלך מלמד אותנו, שצריך להתבונן בדברים מתחת למעטה ה'מים', מתחת הכיסוי המסתיר של הטבע. אם נעמיק ונתבונן בפנימיותם של הדברים, נגלה שגם הדברים המקריים כביכול, הטבעיים לכאורה, מכוונים למעשה בהשגחה פרטית. זה המצב בימינו, כאשר העולם החומרי מסתיר ומעלים את האמת האלוקית. אבל בגאולה האמיתית והשלמה, בקרוב ממש, תתגלה האמת הזאת לעיני כל.


שבת שלום ומבורך

הרב שמואל רסקין

בית חב"ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פסח - הרב שמואל רסקין

 ארוע אחד - חיים שלמים


בתחילת שנות התשעים, לאחר שנפתחו שערי ברית המועצות, כמיליון עולים הגיעו לארץ, מה שהביא לאתגר חשוב של בירור יהדות.

לבית הדין הרבני בתל אביב נכנס אדם כבן 42 וביקש להוכיח שהוא יהודי. לדיינים, בראשם  ישב הרב ישראל מאיר לאו, בשבתו כרב וראב"ד תל אביב, הציג האיש שני עדים: אחד העיד כי השתתף בברית המילה שלו לפני 42 שנה, והשני היה חסיד חב"ד זקן, שסיפר את הסיפור המדהים הבא: 

הוא אינו מכיר אישית את האיש, אבל הכיר היטב את אמא שלו. היא עבדה כמנהלת מחלקה בבית רפואה במוסקבה, וכלל לא הייתה דתית, אך הקפידה בקנאות על מצווה אחת - מדי יום הייתה מעשנת שתי קופסאות סיגריות ובלילה הייתה לוקחת סיגריה אחת ומניחה בשקט תחת המיטה שלה בתוך קופסת חיסכון. כך נהגה בכל לילה ולילה. אחרי פורים, הייתה מוציאה את 365 הסיגריות שהתקבצו במשך השנה ומביאה אותם אלי הביתה. אני הייתי מוכר את הסיגריות בשוק השחור, בתמורה רוכש קמח ואופה עבורה בקפדנות מצות מהודרות לליל הסדר, ללא חשש קל של חמץ.

הרב לאו התרגש מהסיפור וביקש לשוחח עם האמא. הוא חייג אליה לרוסיה ואמר כך: "אני חוגג את ליל הסדר ערב אחד בשנה, את חגגת אותו 365 יום בשנה"...


חג הפסח הוא הראשון בשורת החגים שקיבל העם היהודי, ובמידה רבה הוא החשוב שבהם. חג זה מהווה אבן-יסוד בעיצוב הזהות היהודית ובהשרשת השייכות לעם- ישראל, לעברו ולערכיו הנצחיים.

ליציאת-מצרים שמור מקום נכבד ביותר בדת-ישראל. מלבד חג-הפסח שאנו חוגגים לזכר יציאת-מצרים, מצווה אותנו התורה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ-מצרים כל ימי חייך". חז"ל מוסיפים ומדגישים: "בכל דור ודור *ובכל יום ויום* חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אנו מזכירים את יציאת-מצרים גם בקריאת-שמע פעמיים ביום.

נשאלת השאלה: מהו העניין הגדול שעושים מיציאת-מצרים, אירוע שהיה לפני יותר משלושת אלפים שנה? למה חשוב כל-כך לזכור את יציאת-מצרים ולמה חייב כל אדם, בכל זמן, לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים?

בתורת החסידות מוסבר, כי מרכזיותה של יציאת-מצרים נובעת מכך, שהיא ממחישה ומסמלת את מהות חיי האדם בעולם-הזה ואת מטרת ירידת נשמתו למטה. על-פי תפיסה זו, יציאת-מצרים אינה אירוע היסטורי עתיק בלבד, אלא תהליך שצריך להתרחש יום-יום שעה-שעה בנפשו של כל אדם.

מפרשת החסידות: מצרים - מלשון מיצר והגבלה. לכל אדם יש את ה'מצרים' והמחסומים שמגבילים אותו ומפריעים לו להיות מה שהינו באמת. ה'מצרים' הללו הם ההרגלים, דרכי-החשיבה, הרצונות, המאוויים, הסביבה, וכדומה. כל אלה סוגרים על האדם, מגבילים אותו, מנסים לנתב אותו בדרכם-הם. אין הם מאפשרים ל'אני' הפנימי והטהור שלו להתבטא בחופשיות.

החובה הגדולה המוטלת על האדם בחייו היא 'לצאת ממצרים' - להשתחרר מכל ההגבלות והאילוצים. להיות מה שהינו באמת - יהודי עם נשמה יהודית, מלאה אהבת-ה' וצימאון לתורה ולמצוותיה.

חג-הפסח, חג-החירות, מעניק לנו כוחות לא רק ל'יציאה ממצרים' בימי החג, אלא לשיחרור הנפש מכבלי הגוף במשך כל השנה. לכל מצב יש את ה'מצרים' שלו, ותמיד צריכים לזכור שנמצאים ב'מצרים' - וצריכים לצאת מהגבולות.

שבת שלום וחג פסח כשר ושמח 

הרב שמואל רסקין
חב״ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת צו - הרב שמואל רסקין

 תודה, בשבילי ובשבילך

יוסי היה שרברב בפרדס כץ של שנות השישים, כאשר בליל חורף גשום שמע דפיקות בדלת. בפתח היה ילד כבן תשע, לבוש בגופיה ומכנס 'קצר, רועד מקור. הוא נשלח על ידי אמו, לאחר שביתם הוצף במים וביוב והם זקוקים לאינסטלטור בדחיפות. "במחשבה ראשונה", מספר יוסי", חשבתי לומר לו שאיני מוקד חרום, ושיבוא לקרוא לי בבוקר. אך נכמרו רחמי על הילד, ויצאתי איתו לדרך".

הגעתי לבית עלוב בו ילדים קטנים מתרוצצים סביב אמם האלמנה שמנסה להשליט קצת סדר בלכלוך והטינופת שמילאו את הבית. נגשתי לצנרת, ובמשך שלוש שעות עבדתי ללא הפסקה. כשסיימתי לטפל בבעיה, חשבתי לעזוב, אך נוכח מצב הבית החלטתי להמשיך לסייע עד הסוף. עזרתי להם לנקות ולהחזיר את הבית למצב ראוי למגורים, ועם זריחת השמש סיימנו את המלאכה.

בפנים מודאגות ומפוחדות ניגשה אלי האם לשאול כמה יעלה לה ה"תענוג". נזכרתי שכשפתחתי את המקרר, כל שמצאתי בפנים היה בקבוק מים. ידעתי שכל פרוטה שאקח ממנה יהיה מפת הלחם לילדים שלה, ולכן בהחלטה של רגע, על מנת לא להביך אותה, אמרתי לה שיש לי הסכם עם עיריית גבעת שמואל, שאם קוראים לי באמצע הלילה, אז העירייה משלמת. כשראיתי את התדהמה על פניה, בקשתי שלא תספר לכל החברות שלה בכדי שלא ינצלו זאת לשווא. לשמע הבשורה, החלה האם לשפוך ברכות על ראשו של כל מי שעלול להיות קשור לדבר - "יבורך ראש העיר, תבורך המזכירה של ראש העיר, יבורכו השכנים, תבורך אתה". כך, בהרגשה של סיפוק מהחסד שעשיתי הלילה יצאתי לביתי, והסיפור נשכח מליבי.

כעבור 50 שנה, החלטתי שהגיע הזמן לסגור את המרפסת בביתי. הילדים גדלו, התחתנו וחזרו עם צאצאים נוספים, והגיע הזמן להגדיל את הבית. יצאתי למספר חנויות חומרי בניה לקבל הצעת מחיר, והגעתי לחנות "איציק וצורי ובניו". נכנסתי לשיחה עם הבעלים, ששאל אותי מי יהיה הקבלן. השבתי כי אני מתמצא בתחום, לאחר שעבדתי שנים כאינסטלטור ואני יודע את העבודה. לכן, יש לי צורך רק בחומרי בניה. לאחר שהמשיך להתעניין היכן עבדתי והיכן אני גר, הודיע שישלח לי אחר הצהריים את ההצעה.

בשעה 5 אחר הצהריים העירה אותי אשתי בהיסטריה. מחוץ לבית ממתינה משאית מלאה בחומרי בניה והנהג שואל היכן לפרוק את החומרים. רצתי אל החנות של צורי בזעם. לא הייתי מוכן לקבל את הטריק שהוא עשה על חשבוני, והודעתי לו לו שבעיניי לא זו הדרך למכור ואני לא אקח מהם את הסחורה.

"צורי הרגיע אותי, מזג לי כוס מים ואמר: "לפני שאתה הופך לי את השולחן, תסתכל בבקשה בחשבון, תראה שאצלינו הכי משתלם". הבטתי בכעס בדף התשלום - המחיר היה גבוה בהרבה ממה שהתכוונתי לשלם, אך בסיומו של החשבון הופיעה באדום המילה "שולם". כשהרמתי את מבטי המבולבל אל צורי ראיתי דמעות בעיניו. "קראת נכון", הוא אמר, "זה שולם על ידי "עיריית גבעת שמואל". אתה מן הסתם לא זוכר, אבל לפני חמישים שנה דפק על דלתך ילד קטן ורועד מקור וביקש שתסייע לו בבית. הילד הזה הוא אני. כאשר אמרת לאמא שלי שהחוב שולם מהעירייה, אני ידעתי שאתה משקר, אבל כשראיתי את השמחה והתקווה שהענקת לאמא באותו משפט, הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואמצא את האיש ואזכה להחזיר לו. כעת, תן לי בבקשה להחזיר לך ולהודות לך מכל הלב".

פרשת השבוע מדברת על קורבן תודה, אותו היו מביאים כתודה על הצלה מסכנה. בימינו שלצערנו טרם נבנה בית המקדש, אנו מברכים את 'ברכת הגומל'.

הכרת הטוב ביהדות מוזכרת כלפי האדם, ואפילו כלפי החי, הצומח והדומם. למה חשוב לומר תודה?

מעבר להגינות אנושית, כאשר אתה מכיר טובה לאלוקים על מה שהוא העניק לך, זה מביא אותך להכיר בחסד ה' אליך, מה שמעורר בך אהבה לה'. בנוסף, הכרת הטוב חשובה בשבילך עצמך. הבעת תודה לזולת, גורמת לך לשים לב שקרה דבר טוב בחייך ומביאה לשמחת חיים. כאשר אתה מודה למי שקיבל אותך לעבודה, פתאום אתה שב לב שקרה דבר טוב בחייך. כאשר אתה אומר 'מודה אני', פתאום אתה שם לב שקרה דבר טוב ומשמח – הנשמה חזרה ומתחיל יום חדש.

אין פלא שהתודה היא הפעולה הראשונה שלנו במשך היום באמירת מודה אני... זו התחלה מצוינת, שתסייע לנו להמשיך את היום כולו מתוך שמחה אמיתית. אז בפעם הבאה שמישהו עושה לכם טובה – זכרו להודות לו. זה יעשה לכם רק טוב!


שבת שלום 

הרב שמואל רסקין

חב״ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת ויקרא - הרב שמואל רסקין

ארוך ומיוחד


כך מספר מר מיכאל טבור:
למדתי בבית הספר לכלכלה של לונדון LSE. בין שלל הפעילויות שבהן עסקתי מחוץ לשעות הלימודים, גם ניגנתי בכינור בתזמורת הבית ספרית, ובסופו של דבר הפכתי למנצח התזמורת.

בשנת תש"ל (1970), בעקבות מעורבות שלי בעבר במסגרת אגודת הסטודנטים היהודים ב-LSE, הוזמנתי להופיע בפני ועידת האיגוד העולמי של הסטודנטים היהודים שהתקיימה בפילדלפיה. כאשר שמע ידידי הרב שמואל לו, ששימש כשליח חב"ד בלונדון, שאני מתעתד לעבור בעיר ניו יורק, הוא הציע לתאם עבורי פגישה עם הרבי.

אני כמובן מיד קפצתי על הרעיון, והסכמתי בשמחה. הרב לו גם סידר עבורי מקום אירוח לשבת בשכונת קראון הייטס, וכך יכולתי להשתתף בהתוועדות של הרבי שהתקיימה בשבת אחר הצהריים. הייתה זו חוויה בלתי רגילה. אף שלא הצלחתי להבין את כל מה שהרבי דיבר, כן הצלחתי להבין שהוא עורר את כולם לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך". כאשר הוא אמר "לחיים", הרגשתי כאילו שהוא אומר זאת אלי בייחוד. זיכרון זה כה מוחשי אצלי אפילו היום, בחלוף ארבעים וחמש שנה, כאילו שכל זה התרחש רק אתמול.

מאוד התרשמתי מהשירה ומהאחווה של החסידים. אולם, מה שהכי הרשים אותי היה לראות את החסידים ששרדו את ה'גולגים' הסיביריים, מחנות עבודת הכפייה אליהם נשלחו מתנגדי המשטר הסובייטי, שהיו נוכחים בהתוועדות. למרות הדיכוי והתנאים הקשים שהם סבלו שם, הם התגברו על הכל והצליחו לשמור על גחלת היהדות בברית המועצות. בו במקום קיבלתי החלטה שאינני מעוניין להיות עורך דין – היו כבר די והותר עורכי דין יהודיים בעולם; רציתי להטביע חותם ולחולל שינוי של ממש, ומאותו רגע והלאה הקדשתי את חיי לחינוך יהודי.

כעבור כמה ימים התקיימה הפגישה האישית – היחידות – שלי עם הרבי, והשיחה בינינו התנהלה באנגלית. כבר בתחילת השיחה סיפרתי לרבי שיש לי אהבה עזה לשני דברים – מוזיקה קאמרית וניגונים חסידיים. "מהו הקשר בין ניגונים חסידיים לבין מוזיקה קאמרית?", שאל הרבי. עניתי שמוזיקה קאמרית – במיוחד זו שהולחנה על ידי בטהובן – היא אחת הצורות הייחודיות של מוזיקה קלאסית. היא מאוד עוצמתית ועמוקה. חשתי כי גם לניגונים החסידיים היו את אותם המאפיינים.

כך החלה שיחה ערה בנושא מוזיקה. הרבי סיפר לי כי האדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מליאדי, שהיה מייסדה של תנועת חסידות חב"ד במאה השמונה עשרה – יכול היה להוציא אדם מהבוץ הרוחני העמוק ביותר באמצעות ניגון. הרבי המשיך והסביר כי בכל אדם יש צד שכלתני, אינטלקטואלי, וצד רגשי. הרגשות שלנו מבקשים לבוא לידי ביטוי באמצעות מוזיקה כמו גם באמצעות תחומי אמנות נוספים, שמצליחים לגעת ולהתחבר לרבדים העמוקים ביותר של הזהות העצמית שלנו.

תוך כדי דבריו, עצר הרבי לפתע ואמר, "ר' מיכאל, אתה יודע שבאושוויץ, תוך כדי הובלת היהודים לתאי הגזים, נגנו ברקע מוזיקה קאמרית". הוא המשיך והסביר, "אתה מבין, אם כן, שענפי האמנות השונים, כל עוד הם מנותקים ממוסריות, עלולים להיות מנוצלים לכל דבר. יש אמנם מקום בסולם הערכים גם לאמנויות, אולם רק בתנאי שהתורה נמצאת מעל לכל, והיא מהווה את הציר המרכזי".

באותו רגע חשתי כי אפילו אם הייתי קם אז ועוזב, הרי כל הנסיעה הייתה שווה ולו כדי לשמוע את הרעיון הזה. אולם, היו לי עוד כמה נושאים שרציתי לשוחח עליהם עם הרבי. סיפרתי לרבי שאני עומד בראש התזמורת בבית הספר לכלכלה של לונדון. גם כאשר הופענו, הייתי בכל פעם חובש כיפה לראשי, ועם זאת חשתי רגשי אשמה מסוימים. בעבר למדתי בישיבה, והציקה לי המחשבה על כך שאת זמני החופשי אני מבלה בנגינה בתזמורת במקום להשקיע אותו בלימוד תורה.

תגובתו של הרבי הייתה, "אם אתה מרגיש שהנגינה חשובה עבורך, אזי התמקד בכך. אין בכך כל פגם. בורכת בכישרון, ועליך לנצלו לטובה. אולם, כאשר אתה נמצא בתזמורת, אל תסתפק רק בלנגן. הייתי רוצה שתעשה מאמץ להשפיע על הגויים שם שיקפידו על קיום שבע מצוות בני נוח".

נדהמתי מהדברים. הנה יושב לו אדמו"ר חסידי בניו יורק, ודואג לחייהם הרוחניים של נכרים שמנגנים בתזמורת בית ספרית בלונדון. עד כדי כך, שהוא מורה לי לעשות מאמץ מיוחד כדי להשפיע עליהם באמצעות הסברה אודות שבע מצוות בני נוח – הדורשות מאומות העולם כולם להימנע מעבודת אלילים, חילול ה', רצח, גילוי עריות, גנבה והתאכזרות לבעלי חיים, ומחייבות הקמתם של בתי דין אוניברסליים שיאכפו משפט וצדק.

אחר כך העליתי את הנושא האחרון שרציתי לדון בו. "יש לי אופי מאוד סוער", התוודיתי. "יש לי נטייה למרדנות, ואיני אוהב שאומרים לי מה לעשות".על סמך ניסיון העבר שלי בחינוך הישיבתי, התכוננתי לשמוע שיחת מוסר מהרבי. ציפיתי שיגיד לי כי עלי לעמול קשות כדי למגר את ההיבט הזה באישיות שלי. אבל הוא בכלל לא אמר דברים בכיוון זה. הוא רק הביט בי עם ניצוץ בעיניו ואמר, "מיכאל, הרי אצל כולנו זה כך, הלא כן? אבל זהו רק היצר שלנו". במילים אחרות, לא לעשות מזה עניין. אך, כמו בכל שאר ההיבטים של היצר הרע, זהו משהו שעלינו להילחם בו כדי לשלוט בו ולרסן אותו.

הגישה שלו הייתה כל כך חיובית. הוא הגיב לכל נושא שהעליתי בהבנה שכזו, והדברים שאמר שינו לגמרי את הגישה שלי לחיים. הבנתי כי מיום זה והלאה תהיה לי נקודת מבט חדשה על כל דבר. כאשר יצאתי מהפגישה, אמרתי לעצמי שאין צורך שאשוב פעם נוספת, מאחר שכעת יש לי מספיק דברים לעבוד עליהם למשך תקופת חיים שלמה, ויותר מכך. 


בשמה של הפרשה – ויקרא – טמונה הוראה בעבודת האדם לקונו: בכל עת ובכל שעה 'קוראים' לכל יהודי מן השמים ודורשים ממנו: התעלה! לך מחיל אל חיל בעבודתך! שתי פנים לקריאה זו: לבעל מדרגה גבוהה זו קריאת אתגר – אסור לך להסתפק בהישגיך עד עכשיו, אלא עליך לחתור להישגים נעלים יותר. ואילו למי שמצוי בשפל המדרגה זו קריאת עידוד – אל-לך להתייאש, שכן על-אף הכול תמיד בכוחך להתעלות ממצבך הירוד ולצאת מאפילה לאורה.

שבת שלום 
הרב שמואל רסקין
חב״ד קרן אור בודפשט

פוסט שבועי פרשת תצוה/זכור - הרב שמואל רסקין

 הסתלק מן הספק

מספרים על אדם שרכש טופס הגרלה בלוטו, עבור הגרלה ענקית של 100 מיליון. ההגרלה התקיימה, אך במקום לבדוק אם הטופס שלו זכה, נמנע האיש מלבדוק את טופס ההגרלה. שאלו אותו: אם אתה רוצה לזכות, למה אינך בודק; ואם אינך רוצה לזכות, למה קנית? 

השיב האיש: פשוט מאוד. כל זמן שלא בדקתי, יש ספק אולי זכיתי ואני עשיר גדול. אם אבדוק, מירב הסיכויים שיתברר שלא זכיתי, ואז יתגלה בוודאות שאני עני גדול. אני מעדיף להישאר ספק עשיר מאשר ודאי עני, ולכן אינני הולך לבדוק אם זכיתי....

בשבת זו שקודם חג-הפורים מוציאים אנו ספר-תורה נוסף וקוראים בו את "פרשת זכור": "זכור את אשר עשה לך עמלק".

 עמלק, זהו העם שהעיז להלחם עם אבותינו בצאתם ממצרים, ובכך הפיג במקצת את פחד שאר האומות מישראל. משלו חכמים את הדבר לאמבטיה רותחת שבא בן בלייעל וקפץ לתוכה, שעל-אף שנכווה - קררה, בני-ישראל נמשלו לאותה אמבטיה רותחת, באש האהבה לה' שהכול פוחדים מזרועו הארוכה. בא עמלק, קפץ לתוכה ועל-אף שנכווה - שכן ספג מהלומה קשה במלחמה - קרר את פחד האומות.

עמלק זה, אותו אנו מצווים למחות, איננו רק הגזע העמלקי וזרעו הגשמי, אלא גם ה'עמלק' הרוחני שבנו. כשם שהעם העמלקי של אותם ימים היה זה שבא והטיל ספקות בריבונותו של הקב"ה, כך גם אותו יצר-הרע המטיל ספקות בלבו של היהודי - 'ספק' בגימטריא 'עמלק' (240) - ומקרר את החום וההתלהבות לכל דבר שבקדושה, אף אותו מצווים אנו למחות ולדחות מקרבנו כל גילוי של ספקנות מהסוג הזה של עמלק, ואף זאת יש לקיים בכל יום, ואף בכל רגע, מימות השנה. יהי רצון שתמיד נעבוד את ה׳ בשמחה ובהתלהבות, ונזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ממש . 


שבת שלום ומבורך

הרב שמואל רסקין

בית חב״ד קרן אור בודפשט

מחפש ידיעות ישנות? עיין בארכיון בצד שמאל.